יש אנשים שחושבים שהדיבור על כוח משיכה וכוח המחשבה, הם דיבורים לא רציניים. הסיפור שלי ממחיש איך זה קרה במציאות.
איך במשך חצי שנה רציתי, דמיינתי, חשבתי על בית ציוני אמריקה כעל מקום שאני רוצה לעבוד בו, ואיך יום אחד הגיע הטלפון מחבר שפגש מישהו שחיפש מנכ"ל לבית ציוני אמריקה ,
והוא שאל: מעניין אותך לנהל את בית ציוני אמריקה? וזה הסיפור:
במהלך השנים בהם עבדתי כמעצבת תאורה להצגות רבות של תיאטרון הקאמרי שהציג בבית ציוני אמריקה הכרתי ואהבתי את המקום. אולם תיאטרון נהדר, בנין משנות החמישים, לובי גבוה ויפה , חללים מיוחדים וכל זה במרכז תל אביב, 5 דקות מהבית שלי.
אלא שהמקום היה מוזנח מאד, מזכיר בית הסתדרות,
מאז שנות החמישים לא נגעו בו.
בשנתי השלישית והאחרונה כמנהלת תיאטרון חיפה, נפגשתי עם המנכ"ל של המקום כחמש פעמים. דיברתי על רעיונות איך להפוך את המקום למקום חי ותוסס, איך לשלב בין עסקים ותרבות, איך לקיים גם הצגות תיאטרון וגם כנסים עסקיים , ואפילו איך לשלב ביניהם. הוא ביקש שאכתוב לו תוכנית.
כתבתי תוכנית שפרטה את הרעיונות האלה והגשתי לו אותה. הוא התרשם, אך סיפר לי שמכרו את הבנין ולא יודע מה יהיה...גם לא איתו.
ואילו אני המשכתי ללכת ברחוב ולהסתכל על הבנין. מאחר ולא עבדתי באותה שנה, הלכתי הרבה לים, זכור לי שקראתי שם את "חשוב והתעשר", הלכתי לסדנת ויפאסנה של 10 ימים, והייתי מחוברת יותר לייעוד שלי- להצמיח אנשים.
קיבלתי הצעות ממקומות שונים באזור: להקת בת דור, האופרה הישראלית ואילו אני חשבתי רק על zoa -בית ציוני אמריקה. ואמרתי לעצמי: כאן אני רוצה לעבוד, את המקום הזה אני רוצה לנהל.
יום אחד קיבלתי טלפון מחבר טוב שסיפר לי שהגיע אליו איש נדל"ן שקנה את הבנין עבור אלי טהרי, מעצב אופנה ישראלי שחי בניו יורק. הוא סיפר שהם מחפשים מנכ"ל שבא מתחום התרבות והעסקים. מאחר ואני בדיוק השלמתי תואר שני במינהל עסקים, ובאתי מעולם התיאטרון, היה ברור לו שאני מתאימה.
"בטח", עניתי לו, "אתה צוחק?יש לי במגירה תוכנית מוכנה." למחרת נפגשתי עם איש הנדל"ן, כעבור שבוע טסתי לניו יורק לפגוש את בעל הבית, ואחרי יומיים חזרתי לארץ. למחרת התחלתי לעבוד...
בית ציוני אמריקה משמש כיום כמרכז כנסים ותרבות חשוב ומכובד בלב תל אביב
8 אולמות וחדרים מאובזרים בכל מה שצריך, כיבוד עשיר וכשר של "מתוקה" וכל היופי הזה מסביב. מסעדת "מרתה" הנפלאה, "אודליה" העממית והגינה הירוקה.
שולמית זיו
