"אני? אלוף ווימלבדון? כנראה שזה חייב להיות סוף העולם".

זה לא נגמר עד שזה נגמר.. 

מאת עמיחי אלון

רבים מאיתנו אוהבים סיפורי סינדרלה, על אנשים שבאו משום מקום ובכוח הרצון והנחישות כבשו את הפיסגה וצלחו את דרכם הארוכה והכמעט בלתי אפשרית .

קל לנו לפרגן לסיפורים כאלה ואלה מוכיחים לנו כי הכל אפשרי.הסיפור הבא הוא לא סיפור סינדרלה בהכרח, אבל ללא ספק אגדה, אגדה שראינו במו עינינו.

וכמו אגדות מפוארות גם האגדה הזאת מתרחשת במקום אקסקלוסיבי ,על כר הדשא של טורניר הטניס היוקרתי בעולם במועדון הטניס המלכותי בווימבלדון,אנגליה.

טורניר ווימבלדון הנערך כל שנה בסוף חודש יוני, הוא טורניר הטניס הנחשב והמפורסם בסבב הטניס המקצועני בעולם, בכל שנה יעלו על הדשא המטופח של האצטדיון  המרכזי כל  צמרת הטניס העולמית, ואף שחקן לא יוותר על האפשרות לשחק בטורניר הנחשב. הטורניר הוותיק העמיד כבר 126 אלופים מאז היווסדו בשנת1877 (לא שוחק בשנים שאנגליה היתה מעורבת במלחמות) רובם ככולם, שחקני הטופ 5 בדרוג ATP המצטבר ונדיר לראות שחקן שמראש לא היה מיועד להגיע לשלבים הגבוהים,מתקדם לשם ומנצח ובטח לא את משחק הגמר (או במקרה הזה מגיע בכלל לטורניר עצמו)

טורניר וויבלדון, הוא אחד מארבעת הטורנירים הנחשבים בסדרת ה "גראן סלאם"(רולאן גרוס בפריס, אליפות ארה"ב הפתוחה בניו יורק. ואליפות אוסטרליה הפתוחה במלבורן) שמאופינת במשחקים ארוכים ומתישים אשר דורשים מהשחקנים יכולת מנטאלית יוצאת מן הכלל, כושר גופני מושלם וכמובן כישרון טניס אדיר, המשחקים בווימבלדון ,בסבב הגברים, נערכים בשיטת 'הטוב מחמש מערכות' ומשחקי השלבים הגבוהים משוחקים סביב החמש שעות ברציפות למשחק , כאשר לרוב הבדלי הרמות בין השחקנים הם קטנים ונצחונות נלקחים בנקודות בודדות ובדמעות כבדות.

ההיסטוריה המפוארת של משחקי הגמר לאורך השנים ידעה מעט מאוד הפתעות, במקרים נדירים יעפילו למשחק הגמר טניסאים מהעשירייה השנייה של הדרוג והסיכוי שלהם לנצח ולהחזיק את הגביע היוקרתי נמוכים מאוד, קל וחומר שמדובר על טניסאים לא מדורגים כלל או כאלה שנמצאים הרחק מרשימת 100 המדורגים הראשונים בעולם. אבל בסיפור הבא כל העובדות והחוקים האלה מופרכים וכמו סיפורים מהאגדות תמיד יש אפשרות שהצפרדע תהפוך לנסיך שיישא את הנסיכה היפה לאישה והם יחיו באושר ועושר, זה יפה ופשוט באגדות אבל במציאות זה יותר מורכב ובטח בסיפור שלנו..

הטניסאי הקרואטי גוראן איבניסביץ ששמו בוודאי לא מוכר לרבים מכם, היה אומנם שחקן מוביל בצמרת הטניס העולמית בשנות התשעים, הוא הגיע לדרגים הגבוהים ואף בילה לא מעט שבועות בצמרת הדירוג של העשירייה הראשונה והחזיק בדירוג שיא כמדורג 2 בעולם בשנת 94. הוא היה מוכשר ומוערך ואף אהוד מאוד על קהל חובבי הטניס בעולם, בשל חביבותו וחוש ההומור הידוע שלו, אבל עם כל אלה ,שניחן בהם ידידינו,  רבים יגידו  כי גוראן איבנסביץ הוא איש  חסר מזל.

בתרבות המקצוענית של הטניסאים ישנו מדד אחד שמוביל והוא הנחשב מכולם, האם יש לך תואר "גראן סלאם"?  אתה יכול להיות טניסאי מוכשר ונהדר, לנצח ולהוביל את הדירוג ולזכות בפרסים רבים, אבל אם לא זכית באחד מארבעת הטורנירים הנחשבים, סביר שתישאר מחוץ להיכל התהילה של הטניס העולמי ,לא יזכרו אותך ודבר לא יעזור לך לשנות את זה.

גוראן איבניסביץ כנראה הבין את זה, שלוש פעמים הוא יגיע למעמד הגמר בטורניר היוקרתי ביותר בווימבלדון(92,94,98) ,שלוש פעמים הוא יפסיד, שלוש פעמים הוא יחזור הביתה ללא התואר, שלוש פעמים הוא ישאיר את כרטיס הכניסה שלו להיכל התהילה אצל מישהו אחר.  אחרי הפעם השלישית בה יפסיד הוא יפצע ,ישקע לדיכאון וישקול  לפרוש מטניס מקצועני, אבל כנראה שכל אלה לא יעמדו בפניו והוא ישאר נחוש בכל זאת ,בשלהי הקרירה שלו, להשיג את מה שמגיע לו ,כנראה יותר מכולם, זכייה נכספת בתואר "גארן סלאם" ראשון בקריירה.

ביוני של שנת 2001 כאשר הוא מדורג במקום ה125 בעולם, רחוק מאוד מצמרת הטניס ללא אפשרות להיכנס לטורניר ווימבלדון כשחקן מדורג, בזמן שעולם הטניס כבר הכתיר גיבורים חדשים וכנראה שכח אותו, החליטו מארגני הטורניר להעניק לו "wild card" (כרטיס חופשי) שכבדרכם של האנגלים הוא בעצם מחווה ג'נטלמנית לטניסאים מוערכים לשחק בטורניר בפעם האחרונה לפני פרישתם, איש מהם לא חשב כי הטניסאי המתבגר והמחלים מפציעה יקבל את ההזמנה ויבוא ללונדון לעשות את מה שהיה עד אז הבלתי אפשרי.

ביוני 2001 יתייצב איבנסביץ' על כר הדשא המכובד של ווימבלדון כאשר הוא בן 30 , שיא הקרירה שלו כבר מזמן מאחוריו, הוא שקוע בחובות כספיים כבדים בשל ניהול כושל של כספיו ע"י אביו, ובשלוש השנים האחרונות מאז הפסיד את משחק הגמר האחרון שלו בווימבלדון, הוא ידרדר עצמו כל הדרך עד המקום ה125 הפחות מכובד ויעמוד לפני פרישה כואבת מטניס מקצועני ללא תואר "גראן סלאם".

אבל אז כנראה קרה משהו, או שברגע האחרון אלוהי הטניס התעורר והחליט כי אי אפשר לתת לשחקן המופלא הזה ללכת הביתה ללא מקומו הראוי בהיכל הטניס העולמי, איבנסביץ' הופיע לטורניר כמי שאין לו מה להפסיד ובעזרת חבטת ההגשה האימתנית שלו ויכולת מנטאלית נדירה ,שנמצאת רק אצל הטובים ביותר, הוא טיפס את כל השלבים עד משחק הגמר, כאשר בדרך הוא מדיח רשימה מכובדת של שחקנים מובילים כולל מאראט ספין הרוסי וטים הנמן הבריטי מהעשיריה הראשונה ועד משחק הגמר נגד האוסטרלי פטריק ראפטר המדורג 3 בעולם לו הפסיד איבנסביץ כבר גמר אחד בוומבלדון.

 במשחק גמר דרמטי שכלל טניס אגרסיבי ומערכה חמישית מורטת עצבים שהתארכה עד 9:7 יזכה איבניסביץ בטורניר ווימבלדון ולראשונה בתולדות הטורניר יעמוד שחקן לא מדורג ויניף את התואר הנכסף ביותר בעולם הטניס.

בסיום המשחק אמר "אני מאושר בצורה שקשה לי לבטא ואני שמח שהמזל היה איתי, אני מקווה שלא יעירו אותי עוד מעט ויגידו לי ששוב לא זכיתי בווימבלדון".

גוראן איבנסביץ אלוף ווימבלדון 2001

מאת עמיחי אלון סמנכ"ל לפיתוח עסקי ומדיה בית ציוני אמריקה

"כולנו שקלטון"

"מבוקשים אנשים להרפתקה מסוכנת. משכורת צנועה,

קור עז, חודשים ארוכים של אפלה מוחלטת, סכנה מתמדת,

 חזרה הביתה מוטלת בספק. במקרה של הצלחה,

מובטחים כבוד והכרה"

), ארנסט שקלטון, 1914)

מודעת הדרושים הלא שגרתית הזו והכלל לא אטרקטיבית שנתלתה על קירותיהם של מסבאות קהילת הימאים במערב אנגליה, משכה אליה באופן מפתיע לא מעט  מתנדבים.                    המשימה לשמה גויסו האנשים היא הפלגה מסוכנת במסגרת משלחת מחקר בריטית ליבשת אנטרטיקה, העפלה לחופיה וחצייתה ברגל למטרות יוקרה ומחקר.

הימים ימי טרום מלחמת העולם הראשונה מנהגי האימפריות של העולם המערבי, עסוקים בכיבוש הארצות והיבשות שטרם ביקר בהם אדם, לאחר כיבוש הקוטב הדרומי כשלוש שנים קודם ע"י משלחתו הנורבגית של רואלד אמרסון, חשו הבריטים כי הם מפסידים במרוץ על גילוי הארצות.     בשנים שלפני כיבוש הקוטב נסו לא מעט  חוקרים בריטים להגיע אליו וחלקם אף היו קרובים מאוד להשיג את המטרה, לאחר המחטף הנורבגי לכיבוש חופי אנטרקטיקה הרגישו הבריטים כי הם צרכים להגדיר את האתגר מחדש במה שקשור ליבשת הדרומית.

באוגוסט 1914 יוצא  מאנגליה סר ארנסט שקלטון חוקר ארצות ותיק ממוצא אירי-אנגלי על סיפונה של "האנדיורנס" יחד עם 28 אנשי צוות לעבר חוג הקוטב הדרומי לכיבוש יבשת אנטרקטיקה  כאשר היעד הוא חצייתה של היבשת מצד אל צד.  כדי להבין את גודל האתגר יש לציין כי מדובר במקום עם תנאי מחייה קיצונים ביותר לאדם, היבשת שמכוסה ביותר 97 אחוז משטחה בקרח, עליה שוררים תנאי מזג אוויר קיצוניים עם טמפרטורה שיורדות עד ל70 מעלות מתחת לאפס מלווה בסופות ורוחות של 100 קמ"ש ויותר בעלטה מוחלטת במשך חודשי החורף, כאשר בקיץ הטמפרטורה גם כן לא עולה את ה-0 מעלות  והרוחות לא מפסיקות לעולם.

קשה להבין מדוע מחליט שקלטון להעמיד לעצמו את האתגר, אבל מסעו של שקלטון דרומה לימים ייחשב כאחד מסיפורי הישרדות הגדולים של האדם. למרות שיצא למסע ואף הגיע ליבשת הוא לא ישלים את חצייתה.

לאחר חמישה חודשי הפלגה יגיע שקלטון מרחק יום הפלגה אחד מחופי היבשת כאשר בדצמבר 1914, בעוד האנדיורנס מפליגה לעבר ימת וודל, היא נכנסת לגוש קרח צפוף ודחוס ונאבקת לפלס בו את דרכה, אולם ב ב19 בינואר 1915 היא נלכדת בקרח. מכאן ואילך נתונה האנדיורנס לשליטת הים והקרח. במשך עשרה חודשים מעבירים אנשי הצוות את זמנם על האנדיורנס בעוד היא נסחפת עם הקרח, נחבטת ונאבקת על מנת להישאר מעל פני המים. אך באוקטובר 1915 מרסק הקרח את האנדיורנס, המים מתחילים לחדור, וסר שקלטון נותן את הפקודה לנטוש את הספינה.

בקצה העולם ללא כל מכשיר קשר או יכולת לאותת לעולם על מצוקתם מתחילים שקלטון ואנשיו את מסע ההישרדות והחזרה הביתה, כאשר כול שבידיהם  הוא מעט ציוד, מזון, ושלוש סירות ההצלה של האנדיורנס. במשך חודשים ארוכים צפים שקלטון ואנשיו על הקרחון בים וודל האכזרי ללא כל יכולת להיחלץ ולהפליג בצפייה לקיץ שיפשיר מעט את הקרח ויאפשר להפליג בסירות ההצלה.

עד היום מתקשה האנשות להבין כיצד שרדה המשלחת זמן כה רב את התנאים הקשים, אבל תשובה אחת יש לעניין הזה, הרנסט שקלטון, במשך שנים אנחנו משתמשים במטבע הלשון הסלנגי "שאקל" כתיאור של אדם יוצא דופן באופיו וביכולותיו, רבים מאיתנו אף חושבים שמקור המילה הוא בטבעת הפטנט "שאקל" המשמשת בעיקר ימאים באבטחת חבלי הספינות ומפרשיהם, אבל לא כך, המילה וכך גם טבעת הפטנט לקוחות מקיצור שמו של ארנסט שקלטון שהוא ולא אחר הוא "השאקל" הראשון.

  כאשר נמחצה האנדיורנס תחת הקרח והמצב נראה אבוד, אסף שקלטון את אנשיו ובעודו מביט על ספינתו הטובעת הוא עומד ומגדיר לאנשיו את המשימה מחדש "לחזור הביתה". כאשר הסיכויים לכך כמעט ולא קיימים משכנע שקלטון את אנשיו כי המשימה אפשרית. מחויבותו של שקלטון לחיי אנשיו היא העומדת לפניו, הוא מורה לאנשיו לקחת את כל ציודם מהספינה בדגש על כלי נגינה ספרים מחברות ומשחקים, בתנאים של קור עז, רעב ועלטה, הוא מקיים ערבי נגינה ושירה מפציר באנשיו לכתוב יומנים ולהנציח את המסע ובכך שומר על שפיותם של האנשים, שקלטון כאדם בעל תכונות מנהיגות יוצאות מין הכלל מבין כי אחדות והדדיות בין האנשים היא המפתח להצלחת המשימה.

לאחר 16 חודשים יפשיר הקרח מאט שקלטון ואנשיו יעלו על שלושת ספינות ההצלה ובעזרת מצפן ומפות רטובות ינווט את הצוות לעבר נקודה יבשתית באיי הפילים, לראשונה אחרי 497 ימים ידרכו שקלטון ואנשיו על יבשה, ההגעה לאי הפילים אומנם שיפרה במקצת את תנאי המחייה של המשלחת אבל הם עדיין היו תקועים בקוטב ללא ספינה ויכולת לחזור, שקלטון לא מוותר והוא נחוש בדעתו להמשיך במסע החילוץ ולהחזיר את האנשים הביתה.

לאחר התארגנות על היבשה באי הפילים, הבין שקלטון כי אין סיכוי שספינה תחלוף באזור ותחלץ אותם, בשלב הזה הוא מחליט לצאת עם אחת מסירות ההצלה לעבר אי ג'ורג'יה הדרומית, שם נמצאת תחנה ציידי לויתנים מאוישת מרחק 1290 ק"מ של הפלגה בנתיב המסוכן ביותר בעולם בים וודל  הקפוא והסוער דרך מעב דרייק, כאשר סטייה של 0.2 מעלות מהנתיב עלולה להוביל אותו למצולת הים ללא יכולת לחזור,  בניווט הרואי בתנאים בלתי אפשריים מצלחים שקלטון ואנשיו לאחר כמה ימים להגיע לצידו הדרומי של אי ג'ורג'יה הדרומית במה שנחשבת עד היום כהפלגה ההראיות שנרשמה אי פעם, בתולדות  הספנות, מכאן ימשיך שקלטון במסע רגלי של 36 שעות על צוקים ומדרונות הקרח לעבר צידו הצפוני של האי שם ממוקמת התחנה המאוישת.

 בהגיעו לתחנת הציד לא האמינו יושבי המקום למראה עינהם, כולם היו בטוחים כי מדובר ברוחות רפאים, שקלטון שעזב את התחנה 22 חודשים קודם לכן בדרכו לחציית אנטרקטיקה נחשב כמת ואיש לא האמין כי המשלחת שרדה. אבל כאן לא מסתיים הסיפור, לאחר הגעתו של שקלטון לאיי ג'ורג'יה הוא ינסה לחזור עוד שלוש פעמים ללא הצלחה לאי הפילים לחלץ את 22 אנשיו שנשארו מאחור כאשר רק בפעם הרביעית בעזרת ספינה חדישה שהושאלה לו באדיבותה של ממשל צ'ילה יצליח שקלטון להגיע חזרה לאי הפילים ולחלץ את יתר אנשי המשלחת.

באוגוסט 1916 שנתיים מאז עזבו את חופי אנגליה שבה המשלחת על 27 אנשיה כולם בחיים לבריטניה.

סיפורה הבלתי רגיל של המשלחת בהנהגתו של האיש הנדיר הזה, מגדיר מחדש את יכולת ההישרדות של האדם, את כח המנהיגות וכוחו של הרצון העז לחיות בצל היכולת הבלתי נתפסת לעמוד באתגרים ובמשימות שנראות אבודות, אבל סר ארנסט שקלטון מצליח להחזיר את אנשיו הביתה בחיים בריאים ושלמים מהמקום הכי נידח ומסוכן בעולם, ללא מכשירי קשר, ציוד חדיש או כל טכנולוגיה, אפילו בלי ספינה. אלא בכוח הרוח, המנהיגות והאמונה כי הכול אפשרי ומוכיח ללא ספק שהוא ולא אחר ראוי לכינוי "שאקל".

"מבין שפע היומנים, הראיונות והשיחות עם אנשי הצוות ואחרים, היטיב אחד מאנשיו של שקלטון לטוות במשפט את תמצית הסיפור הנועז והמרתק : ”למשלחת מדעית, הבו לי את סקוט. למסע קצר ויעיל ככל האפשר, את אמונדסן. אבל במצב חסר סיכוי, כשנראה שאין שום מוצא, כרע על ברכיך והתפלל לשקלטון”. וכל מילה אמת".

ברוח הסיפור המופלא ובנימה אישית יש צמד מילים בהם אפשר להשתמש לסיכום העניין,

 "כולנו שקלטון"

 כי אין אתגר העומד בפני יכולתו של האדם.

נכתב ע"י עמיחי אלון סמנכ"ל לפיתוח עסקי ומדיה בבית ציוני אמריקה

עמיחי אלון - לזכרו של רס"ל עמיחי נודלמן שנפל בחווה הסינית במלחמת יום הכיפורים, יום הזיכרון 2014

שנים אני עומד לידה ביום הזיכרון,40 שנה שהיא עולה לירושלים להר הרצל מתייצבת ברבע לאחת עשרה בבוקר מול הקבר בחלקה ה'  המאכלסת את חללי מלחמת יום הכיפורים, היא תסחב איתה זר ורדים אדומות ונרות נשמה וכאב גדול, לא חשוב כמה שנים היא כבר עושה את זה הבעת פניה החתומות בעצב עמוק לא תשתנה,  הוא היה אחיה הגדול, רס"ר של גדוד שריון במילואים שהתייצב למלחמה,ולא חזר והותיר אחריו בור עמוק שרק צער וכאב מילאו אותו.

 הוא יצא את בית הכנסת בצהרי היום הקדוש רץ הביתה עלה על מדיו אסף את ציודו ונפרד בצמד המילים "יהיה בסדר" בעוד סבתי עומדת בפתח הבית ודמעה של פחד זולגת מעיניה, רכב אזרחי מגויס אסף אותו והוא נעלם לתמיד במעלה הרחוב,

עמיחי קראו לו והוא בן בכור שנולד בתל אביב  עם הקמת המדינה ב1948 בשל כך קיבל את שמו הישראלי כול כך וסימל בעבור משפחתו את התקומה אחרי שרוב משפחתו של אביו נספתה במחנות המוות של הנאצים במלחמת העולם השנייה,

 הוא היה בן 25  חייל מילואים, שהשתחרר זה מכבר משרותו הצבאי הארוך, אחרי שהוריו בקשו ממנו לעשות זאת ולבוא לעזור לאביו בעסק המשפחתי, הוא הלך כי הוא ידע שהוא צריך ללכת אפילו לא חיכה לצו שיגיע, הוא ידע שיקראו לו ובתור רס"ר הגדוד הבין שהוא חייב להיות שם בין הראשונים על מנת להתחיל ולארגן כל מה שצריך כדי להיות מוכן לעליה לחזית.

בימים הראשונים לא שמעו ממנו כלום, כול תמונה, הקלטה ,שידור רדיו או טלוויזיה  היו מזניקים את משפחתו ומצמידים אותה למקלט, מצב הרוח הלאומי והמשפחתי היה מתוח מאוד, הדיווחים מהחזית לא בשרו טובות בימיה הראשונים של המלחמה ובכול הזמן הזה לא שמעו ממנו דבר. 

ההודעה על נפילתו בקרב הגיע בשעת בוקר מוקדמת ביום ה20 לאוקטובר, למחרת נפילתו וארבע ימים לפני הפסקת האש, אנשי קצין העיר שפקדו את הבית עם הבשורה המרה לא ידעו להגיד הרבה, הצבא היה שרוי בכאוס גדול, גופות החללים הובאו למנוחות בקבר ארעי בסמוך לפתחת רפיח והלווייתו נערכה רק כמה חודשים אחרי והוא נטמן בהר הרצל לבקשת סבתי, למרות שנולד בתל אביב הוא אהב יותר מכל את ירושלים, עליה נלחם בשרותו הסדיר במלחמת ששת הימים כמפקד טנק,

אני נולדתי בתחילת אוגוסט 74, תשעה חודשים וקצת אחרי נפילתו ונקראתי על שמו, סבתי ששקעה לצער עמוק  אחרי מותו לא הייתה מסוגלת לבטא את שמי, לטפל בי ואפילו לא להחזיק אותי, בכך במשך כל השנים אני משמש כמצבה חיה לדודי המת, לא פעם שמעתי מקרובים את המשפט כמה אני דומה לו, שנים רבות משחר ילדותי אני הולך את הדרך מחניון המשפחות השכולות לחלקה ה' במעלה ההר, בכלל לא הכרתי אותו, מעולם לא נפגשנו והוא משפיע על חיי כול כך.

 עברו כבר יותר מארבעים שנה מאז המלחמה ההיא, הוריו, סבי וסבתי כבר לא בין החיים שניהם מתו מצער שנים ספורות אחרי לכתו. לא היה להם יום מאושר אחד מאז נפילתו. אימי שתזכה לחיים ארוכים ממשיכה בכול יום זיכרון לפקוד את הקבר, לטפס את טרסות השיש במעלה ההר עם פנים חתומות ולב כבד,

יום הזיכרון מכניס אותך לפרופורציה, כמבוגר אתה מתחיל להבין את המשמעות שלשרוד את גיל העשרים בחיים במדינה הזאת, מיום בינתך אתה מבין את התחושה הכללית שבכול יום זה להיות או לחדול, מיום הקמתה לא ידעה היא ובניה אפילו יום אחד של נחת, בכול עשר שנים בממוצע היא תצא למלחמה עקובה מדם, תקבור את מיטב בנייה ובסיומה תישאר בשלה, ללא הכרעה ללא שלום ללא שקט, בכול יום יעלו אבות ואימהות לקבור את  יקירם כאשר משאלת לבם היחידה, היא, כי החלל של היום הוא החלל האחרון, מתיל הזהב האחרון איתו נאלצנו לפרוע גרם גרם את המולדת, את החופש, את החירות, את האוויר ואת האדמה,

מעולם לא ידעתי להכיל את כול הצער הזה כפי שהכילה אותו אימי, היא תשב בשקט כול הטקס תשיר בלחש את מילות השירים המתנגנים ותחבק אליה את ילדיה כנחמה על האובדן ובתקווה על הנותר, עוד יום זיכרון עוד שנה של מלחמות עברה, עוד עשור ללא פתרון עוד הרוגים עוד משפחות שכולות עוד צער, למרות שנולד 26 שנים לפני הוא כבר צעיר ממני בהרבה, הוא נשאר בן 20 והזמן חלף, הכאב נשאר, המלחמות בשלהם והמדינה בעמדתה, כמה זה עוד יעלה לנו? אני שואל בכל פעם מחדש,

מהמלחמה ההיא ועד הימים האלה נותרה קופותינו חסרה, תוצאה ישירה של מחיר מופקע אותו אנו משלמים על עצמאותנו.

טוב למות בעד ארצנו? עדיף לחיות למען ילדנו, לנשום את חירותנו ולזכור למען המשכיותנו...

לזכר עמיחי נודלמן שנפל בקרב על החווה הסינית במלחמת יום הכיפורים 19.10.73

יהיה זכרך ברוך..

עמיחי אלון

סמנכ"ל

לפיתוח עיסקי ומדיה

בית ציוני אמריקה

מתחם ZOA תל אביב