"כולנו שקלטון"

"מבוקשים אנשים להרפתקה מסוכנת. משכורת צנועה,

קור עז, חודשים ארוכים של אפלה מוחלטת, סכנה מתמדת,

 חזרה הביתה מוטלת בספק. במקרה של הצלחה,

מובטחים כבוד והכרה"

), ארנסט שקלטון, 1914)

מודעת הדרושים הלא שגרתית הזו והכלל לא אטרקטיבית שנתלתה על קירותיהם של מסבאות קהילת הימאים במערב אנגליה, משכה אליה באופן מפתיע לא מעט  מתנדבים.                    המשימה לשמה גויסו האנשים היא הפלגה מסוכנת במסגרת משלחת מחקר בריטית ליבשת אנטרטיקה, העפלה לחופיה וחצייתה ברגל למטרות יוקרה ומחקר.

הימים ימי טרום מלחמת העולם הראשונה מנהגי האימפריות של העולם המערבי, עסוקים בכיבוש הארצות והיבשות שטרם ביקר בהם אדם, לאחר כיבוש הקוטב הדרומי כשלוש שנים קודם ע"י משלחתו הנורבגית של רואלד אמרסון, חשו הבריטים כי הם מפסידים במרוץ על גילוי הארצות.     בשנים שלפני כיבוש הקוטב נסו לא מעט  חוקרים בריטים להגיע אליו וחלקם אף היו קרובים מאוד להשיג את המטרה, לאחר המחטף הנורבגי לכיבוש חופי אנטרקטיקה הרגישו הבריטים כי הם צרכים להגדיר את האתגר מחדש במה שקשור ליבשת הדרומית.

באוגוסט 1914 יוצא  מאנגליה סר ארנסט שקלטון חוקר ארצות ותיק ממוצא אירי-אנגלי על סיפונה של "האנדיורנס" יחד עם 28 אנשי צוות לעבר חוג הקוטב הדרומי לכיבוש יבשת אנטרקטיקה  כאשר היעד הוא חצייתה של היבשת מצד אל צד.  כדי להבין את גודל האתגר יש לציין כי מדובר במקום עם תנאי מחייה קיצונים ביותר לאדם, היבשת שמכוסה ביותר 97 אחוז משטחה בקרח, עליה שוררים תנאי מזג אוויר קיצוניים עם טמפרטורה שיורדות עד ל70 מעלות מתחת לאפס מלווה בסופות ורוחות של 100 קמ"ש ויותר בעלטה מוחלטת במשך חודשי החורף, כאשר בקיץ הטמפרטורה גם כן לא עולה את ה-0 מעלות  והרוחות לא מפסיקות לעולם.

קשה להבין מדוע מחליט שקלטון להעמיד לעצמו את האתגר, אבל מסעו של שקלטון דרומה לימים ייחשב כאחד מסיפורי הישרדות הגדולים של האדם. למרות שיצא למסע ואף הגיע ליבשת הוא לא ישלים את חצייתה.

לאחר חמישה חודשי הפלגה יגיע שקלטון מרחק יום הפלגה אחד מחופי היבשת כאשר בדצמבר 1914, בעוד האנדיורנס מפליגה לעבר ימת וודל, היא נכנסת לגוש קרח צפוף ודחוס ונאבקת לפלס בו את דרכה, אולם ב ב19 בינואר 1915 היא נלכדת בקרח. מכאן ואילך נתונה האנדיורנס לשליטת הים והקרח. במשך עשרה חודשים מעבירים אנשי הצוות את זמנם על האנדיורנס בעוד היא נסחפת עם הקרח, נחבטת ונאבקת על מנת להישאר מעל פני המים. אך באוקטובר 1915 מרסק הקרח את האנדיורנס, המים מתחילים לחדור, וסר שקלטון נותן את הפקודה לנטוש את הספינה.

בקצה העולם ללא כל מכשיר קשר או יכולת לאותת לעולם על מצוקתם מתחילים שקלטון ואנשיו את מסע ההישרדות והחזרה הביתה, כאשר כול שבידיהם  הוא מעט ציוד, מזון, ושלוש סירות ההצלה של האנדיורנס. במשך חודשים ארוכים צפים שקלטון ואנשיו על הקרחון בים וודל האכזרי ללא כל יכולת להיחלץ ולהפליג בצפייה לקיץ שיפשיר מעט את הקרח ויאפשר להפליג בסירות ההצלה.

עד היום מתקשה האנשות להבין כיצד שרדה המשלחת זמן כה רב את התנאים הקשים, אבל תשובה אחת יש לעניין הזה, הרנסט שקלטון, במשך שנים אנחנו משתמשים במטבע הלשון הסלנגי "שאקל" כתיאור של אדם יוצא דופן באופיו וביכולותיו, רבים מאיתנו אף חושבים שמקור המילה הוא בטבעת הפטנט "שאקל" המשמשת בעיקר ימאים באבטחת חבלי הספינות ומפרשיהם, אבל לא כך, המילה וכך גם טבעת הפטנט לקוחות מקיצור שמו של ארנסט שקלטון שהוא ולא אחר הוא "השאקל" הראשון.

  כאשר נמחצה האנדיורנס תחת הקרח והמצב נראה אבוד, אסף שקלטון את אנשיו ובעודו מביט על ספינתו הטובעת הוא עומד ומגדיר לאנשיו את המשימה מחדש "לחזור הביתה". כאשר הסיכויים לכך כמעט ולא קיימים משכנע שקלטון את אנשיו כי המשימה אפשרית. מחויבותו של שקלטון לחיי אנשיו היא העומדת לפניו, הוא מורה לאנשיו לקחת את כל ציודם מהספינה בדגש על כלי נגינה ספרים מחברות ומשחקים, בתנאים של קור עז, רעב ועלטה, הוא מקיים ערבי נגינה ושירה מפציר באנשיו לכתוב יומנים ולהנציח את המסע ובכך שומר על שפיותם של האנשים, שקלטון כאדם בעל תכונות מנהיגות יוצאות מין הכלל מבין כי אחדות והדדיות בין האנשים היא המפתח להצלחת המשימה.

לאחר 16 חודשים יפשיר הקרח מאט שקלטון ואנשיו יעלו על שלושת ספינות ההצלה ובעזרת מצפן ומפות רטובות ינווט את הצוות לעבר נקודה יבשתית באיי הפילים, לראשונה אחרי 497 ימים ידרכו שקלטון ואנשיו על יבשה, ההגעה לאי הפילים אומנם שיפרה במקצת את תנאי המחייה של המשלחת אבל הם עדיין היו תקועים בקוטב ללא ספינה ויכולת לחזור, שקלטון לא מוותר והוא נחוש בדעתו להמשיך במסע החילוץ ולהחזיר את האנשים הביתה.

לאחר התארגנות על היבשה באי הפילים, הבין שקלטון כי אין סיכוי שספינה תחלוף באזור ותחלץ אותם, בשלב הזה הוא מחליט לצאת עם אחת מסירות ההצלה לעבר אי ג'ורג'יה הדרומית, שם נמצאת תחנה ציידי לויתנים מאוישת מרחק 1290 ק"מ של הפלגה בנתיב המסוכן ביותר בעולם בים וודל  הקפוא והסוער דרך מעב דרייק, כאשר סטייה של 0.2 מעלות מהנתיב עלולה להוביל אותו למצולת הים ללא יכולת לחזור,  בניווט הרואי בתנאים בלתי אפשריים מצלחים שקלטון ואנשיו לאחר כמה ימים להגיע לצידו הדרומי של אי ג'ורג'יה הדרומית במה שנחשבת עד היום כהפלגה ההראיות שנרשמה אי פעם, בתולדות  הספנות, מכאן ימשיך שקלטון במסע רגלי של 36 שעות על צוקים ומדרונות הקרח לעבר צידו הצפוני של האי שם ממוקמת התחנה המאוישת.

 בהגיעו לתחנת הציד לא האמינו יושבי המקום למראה עינהם, כולם היו בטוחים כי מדובר ברוחות רפאים, שקלטון שעזב את התחנה 22 חודשים קודם לכן בדרכו לחציית אנטרקטיקה נחשב כמת ואיש לא האמין כי המשלחת שרדה. אבל כאן לא מסתיים הסיפור, לאחר הגעתו של שקלטון לאיי ג'ורג'יה הוא ינסה לחזור עוד שלוש פעמים ללא הצלחה לאי הפילים לחלץ את 22 אנשיו שנשארו מאחור כאשר רק בפעם הרביעית בעזרת ספינה חדישה שהושאלה לו באדיבותה של ממשל צ'ילה יצליח שקלטון להגיע חזרה לאי הפילים ולחלץ את יתר אנשי המשלחת.

באוגוסט 1916 שנתיים מאז עזבו את חופי אנגליה שבה המשלחת על 27 אנשיה כולם בחיים לבריטניה.

סיפורה הבלתי רגיל של המשלחת בהנהגתו של האיש הנדיר הזה, מגדיר מחדש את יכולת ההישרדות של האדם, את כח המנהיגות וכוחו של הרצון העז לחיות בצל היכולת הבלתי נתפסת לעמוד באתגרים ובמשימות שנראות אבודות, אבל סר ארנסט שקלטון מצליח להחזיר את אנשיו הביתה בחיים בריאים ושלמים מהמקום הכי נידח ומסוכן בעולם, ללא מכשירי קשר, ציוד חדיש או כל טכנולוגיה, אפילו בלי ספינה. אלא בכוח הרוח, המנהיגות והאמונה כי הכול אפשרי ומוכיח ללא ספק שהוא ולא אחר ראוי לכינוי "שאקל".

"מבין שפע היומנים, הראיונות והשיחות עם אנשי הצוות ואחרים, היטיב אחד מאנשיו של שקלטון לטוות במשפט את תמצית הסיפור הנועז והמרתק : ”למשלחת מדעית, הבו לי את סקוט. למסע קצר ויעיל ככל האפשר, את אמונדסן. אבל במצב חסר סיכוי, כשנראה שאין שום מוצא, כרע על ברכיך והתפלל לשקלטון”. וכל מילה אמת".

ברוח הסיפור המופלא ובנימה אישית יש צמד מילים בהם אפשר להשתמש לסיכום העניין,

 "כולנו שקלטון"

 כי אין אתגר העומד בפני יכולתו של האדם.

נכתב ע"י עמיחי אלון סמנכ"ל לפיתוח עסקי ומדיה בבית ציוני אמריקה