עמיחי אלון - לזכרו של רס"ל עמיחי נודלמן שנפל בחווה הסינית במלחמת יום הכיפורים, יום הזיכרון 2014

שנים אני עומד לידה ביום הזיכרון,40 שנה שהיא עולה לירושלים להר הרצל מתייצבת ברבע לאחת עשרה בבוקר מול הקבר בחלקה ה'  המאכלסת את חללי מלחמת יום הכיפורים, היא תסחב איתה זר ורדים אדומות ונרות נשמה וכאב גדול, לא חשוב כמה שנים היא כבר עושה את זה הבעת פניה החתומות בעצב עמוק לא תשתנה,  הוא היה אחיה הגדול, רס"ר של גדוד שריון במילואים שהתייצב למלחמה,ולא חזר והותיר אחריו בור עמוק שרק צער וכאב מילאו אותו.

 הוא יצא את בית הכנסת בצהרי היום הקדוש רץ הביתה עלה על מדיו אסף את ציודו ונפרד בצמד המילים "יהיה בסדר" בעוד סבתי עומדת בפתח הבית ודמעה של פחד זולגת מעיניה, רכב אזרחי מגויס אסף אותו והוא נעלם לתמיד במעלה הרחוב,

עמיחי קראו לו והוא בן בכור שנולד בתל אביב  עם הקמת המדינה ב1948 בשל כך קיבל את שמו הישראלי כול כך וסימל בעבור משפחתו את התקומה אחרי שרוב משפחתו של אביו נספתה במחנות המוות של הנאצים במלחמת העולם השנייה,

 הוא היה בן 25  חייל מילואים, שהשתחרר זה מכבר משרותו הצבאי הארוך, אחרי שהוריו בקשו ממנו לעשות זאת ולבוא לעזור לאביו בעסק המשפחתי, הוא הלך כי הוא ידע שהוא צריך ללכת אפילו לא חיכה לצו שיגיע, הוא ידע שיקראו לו ובתור רס"ר הגדוד הבין שהוא חייב להיות שם בין הראשונים על מנת להתחיל ולארגן כל מה שצריך כדי להיות מוכן לעליה לחזית.

בימים הראשונים לא שמעו ממנו כלום, כול תמונה, הקלטה ,שידור רדיו או טלוויזיה  היו מזניקים את משפחתו ומצמידים אותה למקלט, מצב הרוח הלאומי והמשפחתי היה מתוח מאוד, הדיווחים מהחזית לא בשרו טובות בימיה הראשונים של המלחמה ובכול הזמן הזה לא שמעו ממנו דבר. 

ההודעה על נפילתו בקרב הגיע בשעת בוקר מוקדמת ביום ה20 לאוקטובר, למחרת נפילתו וארבע ימים לפני הפסקת האש, אנשי קצין העיר שפקדו את הבית עם הבשורה המרה לא ידעו להגיד הרבה, הצבא היה שרוי בכאוס גדול, גופות החללים הובאו למנוחות בקבר ארעי בסמוך לפתחת רפיח והלווייתו נערכה רק כמה חודשים אחרי והוא נטמן בהר הרצל לבקשת סבתי, למרות שנולד בתל אביב הוא אהב יותר מכל את ירושלים, עליה נלחם בשרותו הסדיר במלחמת ששת הימים כמפקד טנק,

אני נולדתי בתחילת אוגוסט 74, תשעה חודשים וקצת אחרי נפילתו ונקראתי על שמו, סבתי ששקעה לצער עמוק  אחרי מותו לא הייתה מסוגלת לבטא את שמי, לטפל בי ואפילו לא להחזיק אותי, בכך במשך כל השנים אני משמש כמצבה חיה לדודי המת, לא פעם שמעתי מקרובים את המשפט כמה אני דומה לו, שנים רבות משחר ילדותי אני הולך את הדרך מחניון המשפחות השכולות לחלקה ה' במעלה ההר, בכלל לא הכרתי אותו, מעולם לא נפגשנו והוא משפיע על חיי כול כך.

 עברו כבר יותר מארבעים שנה מאז המלחמה ההיא, הוריו, סבי וסבתי כבר לא בין החיים שניהם מתו מצער שנים ספורות אחרי לכתו. לא היה להם יום מאושר אחד מאז נפילתו. אימי שתזכה לחיים ארוכים ממשיכה בכול יום זיכרון לפקוד את הקבר, לטפס את טרסות השיש במעלה ההר עם פנים חתומות ולב כבד,

יום הזיכרון מכניס אותך לפרופורציה, כמבוגר אתה מתחיל להבין את המשמעות שלשרוד את גיל העשרים בחיים במדינה הזאת, מיום בינתך אתה מבין את התחושה הכללית שבכול יום זה להיות או לחדול, מיום הקמתה לא ידעה היא ובניה אפילו יום אחד של נחת, בכול עשר שנים בממוצע היא תצא למלחמה עקובה מדם, תקבור את מיטב בנייה ובסיומה תישאר בשלה, ללא הכרעה ללא שלום ללא שקט, בכול יום יעלו אבות ואימהות לקבור את  יקירם כאשר משאלת לבם היחידה, היא, כי החלל של היום הוא החלל האחרון, מתיל הזהב האחרון איתו נאלצנו לפרוע גרם גרם את המולדת, את החופש, את החירות, את האוויר ואת האדמה,

מעולם לא ידעתי להכיל את כול הצער הזה כפי שהכילה אותו אימי, היא תשב בשקט כול הטקס תשיר בלחש את מילות השירים המתנגנים ותחבק אליה את ילדיה כנחמה על האובדן ובתקווה על הנותר, עוד יום זיכרון עוד שנה של מלחמות עברה, עוד עשור ללא פתרון עוד הרוגים עוד משפחות שכולות עוד צער, למרות שנולד 26 שנים לפני הוא כבר צעיר ממני בהרבה, הוא נשאר בן 20 והזמן חלף, הכאב נשאר, המלחמות בשלהם והמדינה בעמדתה, כמה זה עוד יעלה לנו? אני שואל בכל פעם מחדש,

מהמלחמה ההיא ועד הימים האלה נותרה קופותינו חסרה, תוצאה ישירה של מחיר מופקע אותו אנו משלמים על עצמאותנו.

טוב למות בעד ארצנו? עדיף לחיות למען ילדנו, לנשום את חירותנו ולזכור למען המשכיותנו...

לזכר עמיחי נודלמן שנפל בקרב על החווה הסינית במלחמת יום הכיפורים 19.10.73

יהיה זכרך ברוך..

עמיחי אלון

סמנכ"ל

לפיתוח עיסקי ומדיה

בית ציוני אמריקה

מתחם ZOA תל אביב